פיליפ ג'. באלדנספרגר בן למשפחה נוצרית סקוטית, עלתה לארץ הקודש באמצע המאה ה 19. היא התיישבה בכפר ארטאס אשר ביהודה (לא רחוק מבריכות שלמה). המשפחה עסקה בגידול דבורים. בנם פיליפ, שנולד בארטאס היה הרפתקן עוד מרחם אימו. הוא התרועע עם רועים, בדואים ושודדים וערך איתם מסעות רבים.

בספרו המזרח הבלתי משתנה, מספר פיליפ עלילות שונות ומשונות. לאמרות וההלצות נוסף תרגום ערבי בתעתיק עברי מה שמוסיף לקריאה המהנה והמתחרזת.

באחד המסעות, הצטרף לעדת שודדי טבק ולהלן תיאורו:

ככה שודדים טבק…..

זמן קצר לאחר חצות הלילה עברו המבריחים ליד אחד מכפריהם של מגדלי הטבק. כיוון שנותר מקום על גב הגמלים, החליט מוסה להגדיל את תכלית מרכולתו בתעלול מוכר היטב לגנבי הטבק. לטאה הייתה שותפה למעשה זה – אותה לטאה גדולה וחמקמקה, בעלת שריון הקשקשים הקוצני, הלא היא החרדון המפורסם של ארץ ישראל. החרדון, שאורכו שבעה אינטשים, שציפורני רגליו ארוכות וזנבו נוקשה,חולף על פני הקירות במהירות מפתיעה ונצמד על כל אבן או ענף הנקרים בדרכו. תפוס אותו בזנבו ומשוך והוא יחזק את מאחזו בעצם שאליו נצמד. בהכירו את תכונותיו אלה, ניצל אותן מוסה בשיטה שלהלן. ח'ליל איברהים שנשא עימו תמיד שני חרדונים בשקית עור, שלף אחד מהם, קשר חוט אל זנבו והטילו אל גגו-השטוח של אחד מבתי הכפר, שם פוזרו לדעת המבריחים עלי טבק לייבוש על גבי חוטים מתוחים. החרדון, במאמציו לברוח, נצמד את אחד החוטים ונאחז בו בחוזקה. ברגע שידו המיומנת של ח'ליל חשה כי הפיתיון-החי שלו נאחז בשללו, הוא מושך בכוח – החרדון נמשך ונופל לקרקע ועמו החוט עם עלי הטבק הנחשקים.

להלן סיפור נוסף המתאר את ערימות זבל הבקר:

"את זבל הפרות לוקטות הפלחיות בשדות. הן מערבבות אותו בקש ומכינות ממנו מעין "עוגות", אותן הן מדביקות על קירות הבתים ליבשן בשמש להכנת חומר בערה. יתרת האשפה שאינה ניתנת לשריפה, מושלכת בערימות המצטברות במשך דורות ומקבלות צורת גבעה עגולה. לפי המסופר, נוסע מצרי שהגיע לכפר בית דגן שבשפלת החוף וראה את ערימות האשפה, היה בטוח שלפניו קברי קדושים, שכן הוא נמצא בארץ הקודש…"

פיליפ ג'. באלדנספרגר, המזרח הבלתי משתנה, משרד הבטחון, הוצאה לאור, תשמ"ב 1982.