הימים, ימי השלטון הטורקי בארץ. ביתו של לֵייבֵל שפינר ניצב בשכנות לכפר הערבי ג'עוני לא רחוק מהרחוב העליון אשר לשם מגיעים ערביי הכפר למכור את תוצרתם: תרנגולות, ביצים וירקות.

יהודי אוהב חיים היה לייבל שפינר, בכל שמחה יד וחלק לו. יפה תואר היה והשמועה אמרה כי יד וחלק לו אף בעניינים שבינו לבינה…, ואף סיפרו כי בהילולה בל"ג בעומר כאשר התמוטט גג בית הכנסת במירון, בא הדבר באשמתו כי ניצל שמחת ל"ג בעומר ואף במקום הקדוש לא פסק ממעשיו. כזה היה האיש, שמח ואוהב חיים. אך בביתו פנימה, לא כך היו פני הדברים. בביתו לא שרר השלום.

השפינר הזה אהב מאד לאכול קוגל ובעיקר בערב שבת. באחד מערבי שבת, שאל את אשתו אם יהיה קוגל לשבת. ענתה לו אשתו כי אטריות הכינה אך ביצים אין בבית. החל ויכוח: "למה לא הכנת ביצים? וכי יודעת את כי שבת ללא קוגל אינה שבת". והיא: "כמה פעמים אמרתי לך לדאוג לתרנגולות בבית, אך בכל פעם שאנו קונים תרנגולת אתה ממהר איתה לשוחט. טוען אתה כי שבת ללא תרנגולת צלויה אינה שבת". היא בשלה והוא בשלו והוויכוח מתלהט, השכנים מנידים ראשיהם: שוב השפינרים. עד שלבסוף מחייך לייבל לאשתו ואומר: "אין דבר אשתי, יהיה בלי קוגל. נסתדר, העיקר שבשבת תהיינה שתי מלכות, שבת המלכה ואת מלכתי". נתרצתה השפינרקה ומאי שם הוציאה "מטליק" (מטבע טורקי) וביקשה מבעלה לגשת לשוק ולקנות ארבע ביצים להכנת הקוגל לשבת. לקח לייבל את המטליק, ונעלמו עקבותיו. עוברת השבת, עובר עוד שבוע, חודש, חודשיים והוא איננו. המשפחה דואגת שמא חלה, או אולי נרצח וניטמן באחת המערות בהר כנען, והשפינרקה מה יהיה גורלה? התשאר עגונה?

ולייבל, בדרך לשוק, ניגש לרוות נפשו במים קרים מהברז הציבורי אשר מימיו מגיעים משלושת המעינות שבואדי, ואם כבר, כדאי לגשת עד המעין הראשון הקרוב, יש תאנים בשלות ואפשר לנוח בצל התאנה.

הגיע לייבל למעין הראשון, אכל תאנים ונמנם. חשב, מה יפה עולמו של הקב"ה, המשיך למעין השלישי במעלה הואדי, ומשם רק "קפיצה" – והוא בצפת. שבת, ר' לייבל בצפת וביום ראשון המשיך דרכו לעכו. בעכו ירד באנייה. השמועה אומרת כי הגיע לארצות שונות ועד לארה"ב הגיע.

עברה חלפה שנה, ולמשפחתו במושבה אין כל ידיעה היכן נעלם אבי המשפחה. והנה, באחד מערבי השבת, נכנס לייבל שפינר לביתו, רואה את אשתו המסתכלת בו כאילו רואה היא רוח מת, מושיט לה חבילה ואומר: "הנה הבאתי את הביצים שיצאתי לקנות…".