מדי פעם מתעוררת בי ה׳דודה׳ מין תולעת ג׳וק כזה שלא מרפה עד שאני לא נוסע למדבר. מנסיוני, כדי לחוות מדבר יש צורך בכמה ימים, נאמר, מינימום ארבעה. הדילמה תמיד אם זה אמצע השבוע או סופ״ש. באמצע השבוע דרכי הג׳יפים שוממות. אלא מה, מרבית הנגב הוא שטחי אימונים של צה״ל ומרבית הדרכים בלתי נגישות. אז מתפשרים על השוליים של שטחי האש.
החלוצים הראשונים הגיעו בתחילת שנות החמישים בעקבות המחצבים כמו החרסית הלבנה, הקאולין הגבס ועוד. סלילת כביש 40 שסלילתו נסתיימה ב-1953 (הכביש השני באורכו בארץ אחרי כביש 90) נתן דחיפה משמעותית להתפתחות העיירה המדברית. סלילת כביש מעלה תמר בשלב יותר מאוחר קיצר את הדרך לאילת והתנועה החלה לעבור דרכו, דבר שהוריד את מצפה מהמפה. כשאני נוסע משדה בוקר למצפה ורואה את התנועה הדלה אני יודע שמעט מתושבי האזור ועוד כמה הרפתקנים נמצאים איתי על הכביש.
לקח מעט זמן להבין שמה שלא תמצא במצפה העיירה תמצא באזור התעשייה שלה. מרבית בתי המלאכה שננטשו לפני שנים רבות התמלאו במסעדות, סטודיו לאומנים וחדרי אירוח ייחודיים.
המראה של הגרוטאות והדלתות המטרות ברוח הולך ונעלם והיום קשה למצוא עסקים נטושים.
יודעי מדבר אומרים שיש תחנות חובה במצפה שחייבים לחוות אותן אחרת זה כאילו לא היית שם.
אחת מהן היא "הדסער". זהו מעין בית קפה-גלריה בסגנון שאנטי שהכל שם קורה לאט ובנחת. שם המקום בא מסער ובת זוגתו הדס המארחים מכל הלב והנשמה עם מלצריות חינניות ומגישים כאן מאכלים חלביים-צמחוניים בדגש בריאות. יושבים על ספות סביב האח הבוערת. מוצגים כאן יצירות אומנים ויינות ממצפה ומחוות הבודדים מסביב.
תחנה נוספת היא החומוסייה של ג׳ינג׳י. השילוב של חומוס משובח עם אהבת האירוח של ג׳ינג׳י הוא מתכון לחוויה קולינרית אמיתית. ג׳ינג׳י הוא פטריוט מוצהר של מצפה שדואג ללא לאות לפרגן לכולם ומדביק בך את האהבה למצפה ולמדבר. "המבחן היומיומי שלי הוא שהמקומיים חוזרים לאכול אצלי", אומר ג׳ינג׳י. הוא מכיר פינות ושבילים לא מטיולים כמו האלות העתיקות בנחל ניצנה או גבי המים בנחל שועלים והוא גם חבר טוב של כל היזמים המקומיים ובעלי חוות הבודדים סביב מצפה.
חוות בודדים רבות הוקמו בהר הנגב ורובן עוסקות בגידול ובייצור יין ושמן זית. ביקרתי בחוות כרמי נגב של יוסי ויהודית קשקש. זהו מפעל אדיר של יצירה קסומה בלב המדבר מצפון למצפה. יוסי הוא פנסיונר של צה״ל שהגשים חלום ישן ובונה במו ידיו יום יום כבר 10 שנים חווה לתפארת. יש בחווה בית בד לייצור שמן זית משובח, חדרי אירוח ברמה גבוהה, מאהלים ממוזגים לאירוח קבוצות והרבה אהבה לאירוח.
טוב, אחרי חוויה אנושית-תרבותית מתגעגעים שוב למדבר האמיתי. נסענו לנחל צין העליון מעט צפונה ממצפה רמון לצפות בכמה עצי אלה אימתניים שלא רואים כאלה אפילו בנחל אילות. המשכנו צפונה לנחל עבדת במסלול שטח אש של צה"ל (ולכן הוא בלתי מטויל). שרידי החקלאות הנבטיים כאן פשוט מרשימים. טרסות בגובה של כמעט מטר נשתמרו בין החלקות שעובדו בהמשך על ידי הבדואים ושפע בורות המים הם הוכחה להתיישבות מסיבית בעבר הרחוק.
לקינוח בדרך חזרה צפונה פנינו ליד ירוחם לנחל שועלים ליהנות מגבי מים מלאים בין משטחים מרשימים של סלעי גיר.
בית קפה בירוחם