טבריה של המאה ה-19 היא עיר של "כוללים". כל עדה וה"כולל" שלה. הספרדים כולם בכולל אחד, הוא כולל רבי מאיר בעל הנס. אצל האשכנזים, כוללים רבים: כולל סלונים, כולל בויאן לרומנים, כולל חסידי קארלין ועוד. כל כולל שלח את השד"ר (שליח דרבנן) שלו לשוטט ברחבי הגולה לאסוף תרומות. השד"רים הסתובבו באירופה, בכורדיסטאן ובמרוקו, הפליגו באוניות רעועות למרחקים ושם עלו על חמור ואספו מטבע למטבע וזהוב לזהוב והם היו כעין בנק מהלך על חמור. בימים ההם לא שרר ביטחון בשבילי הארצות וסכנת שוד ריחפה על כל שד"ר ושד"ר. היו שנשדדו ושפר מזלם ונותרו בחיים והיו שנרצחו במהלך השוד. במרוקו ישנם קברות צדיקים בהרי האטלס של שד"רים מארץ ישראל שנשדדו ונרצחו.

בראשית המאה ה- 19 ערך הרבי מבויאן, מנהיג הכולל הרומני בטבריה, סיור קברי צדיקים בגליל. משהגיע למירון, גילה לאכזבתו שקברו של הרשב"י שנתון היה להשגחתם של אנשי צפת, הרוס ומוזנח ואין איש פוקד אותו. הוא נדר נדר כי ישיג כסף וישקם את הקבר וגם ידאג לחדש את ההילולה בל"ג בעומר מדי שנה. עם שובו לטבריה, הוא ממנה שד"ר ונותן לו משימה: תגיע למרוקו, תעבור בקהילות היהודים ותציב קופה שיהיה כתוב עליה: 'רבי שמעון בר יוחאי'. מששמעו המרוקאים רבי שמעון בר יוחאי, תרם כל יהודי את המעט שהיה לו ולא עברו שעות והקופה התמלאה. השליח חזר לטבריה שמח וטוב לב והקופה מלאה בידיו. הרבי יוצא מיד לקיים את הנדר. הוא שוכר בנאים ומשקם את אחוזת הקבר במירון. הצפתיים מודים לרבי מטבריה ומחדשים את ההילולה. לאות הערכה, הם מעניקים לרבי את הזכות להדליק ראשון את הלפיד בל"ג בעומר ולפתוח כל שנה את ההילולה במירון, זכות השמורה לרבי מבויאן ולצאצאיו ממשיכי דרכו המתקיימת עד היום הזה.