בארכיון ההגנה, נמצא מסמך מרתק של אפרים בלוך שכינויו היה העז, מראשוני הסיירים של הפלמ"ח.
באחד מראשוני המסעות לנגב, השתתף אפרים והוא מתאר בלשון עסיסית את הרפתקאותיו :
ואדי רומן (רימונים בערבית) הוא מכתש גדול במחצית הדרך בין באר-שבע לעקבה.
הסוכנות ערכה חקירה גיאולוגית וגילתה שם מחצבים. היה צורך להכין דרך לאוטומובילים – ופנו אלינו. בקשנו לאפשר לנו לשכור גמלים – כיוון שלא ידענו כמה זמן נשהה בדרך ולא יכולנו לשאת על גבנו כל כך הרבה מזון.
יצאנו לרביבים ומהשייך אבו-דליון, הקרוב לרביבים, שכרנו ארבעה גמלים. לקחנו גם שני ערבים על גמל נוסף שתפקידם היה להאכיל את הבהמות.
היינו שלושה פלמחאים מפלוגה ה' ואתנו מא"ז עסלוג'. חששנו מאד שמא לא נוכל להחזיק מעמד ברכיבה על גמל- איש מאיתנו לא היה בעל ניסיון בשטח הזה.
כבר במשך אירעה תקלה ראשונה. חיים זינגר – בריא ובעל-גוף התכבד בגמל החזק והגדול ביותר (אשר מלבד חיים לא העמיסו עליו דבר- דיו בזה). אנו קבלנו גמלים קטנים יותר ובשקים נשאנו מזון ומצלמות.
מיוחד היה גמלו של המא"ז – קרח, עלוב ומסכן. התיישב עליו המא"ז, מעשה רגיל ומנוסה וצייץ בשפתיו – להקימו. במקום לקום כרע הגמל נמוך יותר ולרוב צחוקנו התהפך הרוכב ונפל.
יצאנו לכיוון ביר- עדג'. משם היה עלינו לעבור כביש בלי להראות לעיני השומרים. התעטפתי בעביה וכפיה, עמדתי ליד הכביש וכשהיה ריק מתנועה – נתתי סימן והשיירה עברה.
בסביבה חנו שבטי בדואים. חששנו ללון בחוץ שמא יתנפלו ויגנבו מחפצינו. החלטנו לעשות לילותינו אצלם – כאורחיהם. מכניסי אורחים הם הבדואים.
אצל הבדואים במדבר
עם בואנו היה המארח לוקח את רובינו ושמר עליו. בבוקר היה מחזירו לנו. (הערבי מכבד את הרובה לפי אורך קוטר הקנה. היה לנו רובה טוטו ועטפנוהו בברזנט – להסתיר את הקנה הצר לבל יצחקו לנו).
היינו יושבים לאכול סביב קערה אחת. כל אחד מושיט ידו ולוקח – האוכל היה מזוהם: הייתי רואה את שכני, הערבי, היושב לידי, מגרד אזנו, אפו או פצעיו ואח"כ – מושיט שנית ידו, תוקעה לצלחת וממשיך באכילה. תאבון גדול לא היה אולם להפסיק באמצע הארוחה- עלבון הוא לבעל הבית. מנהג בידם שאין מפסיקים לאכול עד אשר מגהקים (בהמשך הזמן למדתי לגהק לרצוני).
אפרים בלוך – העז – הארכיון לתולדות ההגנה, נרשם ע"י מיה שלי