לאחר כשמונים שנה שהעיר טבריה הייתה חרבה והיהודים נטשוה, הגיע לעיר בשנת 1730, השליט הבדואי ט'אהר אל עומאר. הוא ביצר את טבריה, חיזק את חומותיה והחל ליישבה מחדש. הוא קרא לרבי חיים אבולעפייה שהגיע מאיזמיר בטורקיה עם קהילה גדולה אותה הנהיג ובכך התחדש היישוב היהודי בעיר הקודש. הרובע היהודי ובית הכנסת המפואר נבנו על שפת הכנרת והחלה גם פריחה כלכלית. אך הצרות לא אחרו להגיע. השליט ט'אהר, שגבה מיסים מהמתיישבים החדשים לא העביר לסולטאן את מה שחייב היה. קצפו של הסולטאן יצא וזה שלח את שליט צפת וגם את שליט דמשק שיפגיזו בתותחים את טבריה ויערפו את ראשו של הסורר. היהודים שרק זה הגיעו לטבריה מצאו עצמם בצרה גדולה. והנה לפתע הופסק המצור והכל הסתיים כי המתקיפים נצטוו להחליף משימה. הם נשלחו להגן על שיירה שהייתה בדרכה לחאג' במכה. בטבריה הייתה שמחה גדולה וחגגו את הנס. חלפה לה שנה והסולטאן שוב התפנה לטפל בט'אהר הסורר. הפעם שלח תותחים כבדים מאיסטנבול וציווה על סולימן, הפחה של דמשק לצור על טבריה בשנית ולהפגיזה במלוא העצמה. ההתקפה החדשה איימה למוטט כליל את טבריה. אף לפתע הושלך הס ותותחים חדלו מאישם. הסתבר שהפחה סולימן קיבל מחלת מעיים, התפגר וכל צבאו נס על נפשו. בטבריה חגגו כעת את הנס השני והפעם יש לנס הזה שם : 'הפורים הקטן'. חתנו של רבי חיים אבולעפייה, רבי יעקב בירב שהיה פייטן, חיבר מארש מיוחד לכבוד האירוע וזה לשונו:

"יום ה' באלול הוא חש במעיו / כחיה נטל דיבור שפתיו / חש ליבו ידאב הפחה
נפגר, הגדוד הוסר / הסח הדרדר, רשע לא שאר".

בכל שנה, ב- ה' באלול הייתה מתארגנת תהלוכה עם תופים ומצלתיים והיו צועדים בחוצות טבריה ושרים את המארש הזה. כך חגגו בטבריה עד לפני שנים את הפורים הקטן.
זה היה פורים שחגגו רק בטבריה.

מתוך זמרת הארץ של יעקב בירב.