ר' ירוחם פישל רובינשטיין עלה מרומניה עם החלוצים הראשונים של ראש פינה בשנת תרמ"ב 1882. אביו, איש אמיד, לא הסכים לנסיעה, אבל ירוחם עמד על דעתו, נשק להוריו, נפרד בברכה מהרבי והלך עם המעפילים. גם ארוסתו, מלכה בלום, עלתה לארץ יחד עם אחיה ובבואם לארץ באלול תרמ"ב (אוגוסט 1882), נקבע יום חתונת בני הזוג ליום ב' טבת תרמ"ג. 28.12.1882.

יעקב בנדל שהשתתף בחגיגה מספר:

אותו יום היה אחד מימי ארצנו היפים. שמש חמה ליטפה אותנו. ונמוכה הייתה וקרובה, ונדמה היה, שגם היא משקיפה על התכונה המתרחשת פה ורוצה לרדת ולהשתתף בשמחת החתונה הראשונה בראש פינה. שולחנות וספסלים מקרשים שהוכנו חומר לבניינים, הוצגו על גדרי אבנים, על המגרש שעליו התחילו לבנות את הרחוב העליון של מושבתנו.

כל בני המושבה, עשרים ושלש משפחות, מאה עשרים וארבע נפשות, השתתפו בחתונה הזאת. מי צימוקים הוכנו לרוב, וגם תבשילים מתבשילים שונים, מפטריות, מחוביזה, מחימצה (חומוס) וגם דגים מלוחים שהובאו מצפת בהקפה, וכיכרות לחם, חציים סובין וכבדים כאבן, שנאפו עוד יום קודם. תזמורת מיוחדת נקבעה והורכבה להובלת בני הזוג לחופתו. המנגן הראשון להפליא היה ר' שמואל כץ בכלי הנגינה שלו, משפך של פח. השני היה אחי הכלה, ר' בנימין בלום, וכלי הנגינה שלו שני פמוטי נחושת, שהוא מקיש זה בזה. והשלישי ר' ראובן רוטנברג, רווק שחרחר, שזוף כבר משמשה של א"י, ובעל כשרון לתפיפה על פח בשני מקלות… . והצעירות, לרבות הצנועות שבהן, היו מסבות את עיניהן אליו וסוקרות אותו בהתלהבות… . התזמורת הזאת הלכה בראש והלהיבה את הלבבות, והתכונה הייתה רבה מאד – הולכים לחופה.

ר' דוד שו"ב שיחיה, ראש החבורה, מסדר את הקידושין בקולו הנעים, ואחריו ר' חיים יונה שו"ב, מברך את הברכות. כל הקהל מתיישבים סביב לשולחן המלא כל טוב לסעוד את הלבבות. ולאחר הסעודה עולה השמחה למרום קצה, ויוצאים בריקוד חסידי, יד איש באזור חברו, "כשהתזמורת" משמיעה מניגוני חסידים מתוקים. מכניסים את הזוג הצעיר לתוך המעגל, ורוקדים ושרים "כלה נאה וחסודה" – לשמחה אין קץ.

והנה שואה: ערבי צפתי שחק באקדחו של ישראל קָליסֵר, צעיר רוסי, ומחוסר ידיעת שימוש בנשק חדיש זה. פרץ כדור מהאקדח, והערבי נפל חלל על המקום… .

המשך סיפור החתונה הראשונה בראש פינה מתוך הספר סיפורים ראשפינאים שיראה אור בקרוב
עבּו, הקונסול הצרפתי מציל את ראש פינה מחורבן

בנדל ממשיך ומספר:

ותָרָב המהומה והמבוכה: חלל ערבי בין יהודים… . ועפ"י המסורת הערבית, כלי נשק שהפיל אדם חלל, בעל הנשק אחראי לשפיכת הדמים. הידיעה הגיעה תיכף למשפחת החלל בצפת, ומעל ההרים מסביבתנו נראה זרם של אנשים ונשים בצעקות ויללות… . כמעט שהיינו בכל רע כולנו, לולא הקונסול הצרפתי בצפת, ר' מאיר חי עבו, ועוד בעלי בתים חשובים, שהופיעו במקום המעשה עם הקָוָאסים (השומרים) שלהם ועמדו בפרץ. וייזכרו לטובה אחרים משכנינו הערבים, חָאג' עָלי ג'ילְבּוּט וחסן תָמים, אשר עמדו בפרץ והגנו עלינו. וישראל קליסר הובל צְפָתָה תחת משמר שוטרים טורקיים. כשיצא לחפשי, ברח ל"עיר מקלט", למושבות יהודה ויתיישב לבסוף בעקרון. (במלחמת העולם הראשונה נמלט קליסר למצרים)

ונהוג היה במושבתנו, שנים רבות, לעשות סעודה בכל ב' טבת לנס שנעשה בשנת תרמ"ג.

החתן הראשון שלנו נפטר והלך לעולמו ביום כ"א אדר ב' תרע"ז 1917.

ליישוב הסכסוך נאלצו החלוצים לשלם למשפחת ההרוג דמי כופר רבים שרוקן את קופת החלוצים.

סיומה של הדרמה יבוא בהמשך.